אלדה מושלי אהבתי לשבת בגלריה של סבא ולקרוא, לכתוב ולצייר.
אלדה נולדה ב-22.8.1927 בליוורנו שבאיטליה למשפחת דלו-סטרוגולו מלומדת אריסטוקרטית ועשירה. אלדה היא האחות הבכורה מבין שלושה ילדים: פיירו – שהיה צעיר ממנה בשנתיים (1929) ואנטוניה – שנולדה בשנת 1940.
אלדה נולדה למשפחה מעורבת אמה, צ'זרינה, הייתה נוצרייה ונצר למשפחת האצולה הסקוטית, ואביה, אלדו, הגיע ממשפחה יהודית מה שיצר סוג של פרדוקס עבורה, שהרי מצד אחד לפי היהדות (שהולכת לפי מוצא האם) אלדה נחשבת נוצרייה, ואילו מבחינת הנצרות (שהולכת לפי מוצא האב) אלדה נחשבת יהודייה, דבר שבהתחלה לא הפריע לה כלל, ויותר מכך אלדה אף מספרת שהיא די נהנתה מזה, "כשהייתי קטנה נהגתי ללכת עם משפחתה של אימי לכנסייה ביום ראשון ומצד שני הייתי מחכה ליום שבת כדי ללכת עם משפחתו של אבי לבית הכנסת, אך משום מה, קשה לי להסביר, תמיד התחברתי יותר לדת היהודית, אולי זה בעקבות סבי שהייתי מאוד קרובה אליו".
אלדה מציינת שבילדותה נוצר קשר עמוק מאוד עם סבה, אריסטידה (אביו של אביה, שהיה יהודי), "סבא היה איש אשכולות, הוא היה עורך דין מאוד מפורסם, תמיד היה עוזר לכולם, היה לו מן גלריית תמונות שאסף לאורך השנים, אהבתי לשבת שם, ליד שולחן לקרוא, לכתוב ולצייר. הייתי כל כך קשורה אליו, נהגתי לשבת איתו ולשאול אותו שאלות גם על היהדות כמו גם על נושאים אחרים, שם גם סבי לימד אותי לקרוא, וכך שהגעתי לכיתה א' כבר קראתי באופן שוטף".
ליוורנו הייתה עיר מאוד מיוחדת באיטליה, עיר נמל שהיא דוגמא לפתיחות וקדמה (ליוורנו באה מהמילה ליברלי, חופשי), עיר בה לא היו פערים סוציאליים גדולים בין התושבים, עיר בה היהודים לא היו גרים ברובע מסוים, "גטו" אלא היו מעורבבים עם שאר האוכלוסייה, משפחתה של אלדה הייתה משפחה מאוד מוכרת בליבורנו, מהמשפחות העשירות בעיר, אלדה מספרת, "בתור ילדה היו לי משרתים ומשרתות, גרנו בוילה רחבת ידיים שתוכננה על ידי ארכיטקט מפורסם (בוטוני) שהיה קרוב של המשפחה, וילה זו הייתה רק אחת ממספר וילות גדולות שהיו בבעלות המשפחה, רובן באזור סיינה".
רק כדי להמחיש את גודלה של הוילה, דוד (בנה של אלדה) מספר שלאחר שצפון איטליה שוחררה על ידי בנות הברית, מפקד הכוח האמריקאי שמנה כמה מאות חיילים בחר להציב שם את הבסיס שלו.
אלדה מספרת כי היא זוכרת כאשר הייתה בערך בת שבע, המפלגה הפאשיסטית כבר הייתה בשלטון והחלה לחוקק חוקים נגד היהודים, "אני לקחתי את זה מאוד קשה בתור ילדה הרגשתי כי איני רוצה לחיות במציאות כזו יצאתי אל הכביש בתקווה להידרס, בשנייה האחרונה החלטתי שאני רוצה לחיות וברחתי מאמצע הכביש, אני זוכרת שההרגשה שלי הייתה שמכוניות פשוט עברו סביבי, זה היה נס שלא נפגעתי".
השבר הגדול עבור אלדה הגיע בשנת 1938 כאשר הברית והשותפות בין הנאצים והפשיסטים האיטלקים כבר הייתה ברית חזקה, אלדה זוכרת כי במהלך שנה זו אמה שאהבה מאוד לקרוא, אלדה מציינת שלאימה הייתה ספריה ענקית החלה להעביר ולהחביא את כל הספרים שנכתבו על ידי סופרים יהודים שהיו בספריה ולשים במקומם ספרים של סופרים גויים, מאוחר יותר במהלך אותה שנה הפאשיסטים פלשו לבית המשפחה וגירשו את המשפחה מביתה, כאשר חלון הזמנים לפינוי הבית היה שעתיים בלבד, "זה זכרון מאוד טראומטי עבורי, מבחינתי לראות את סבי סבתי והוריי שהיו אנשים מאוד חזקים חסרי אונים, זה ממש שבר אותי, אבל הבנתי שעכשיו הכל מתהפך, עכשיו ההורים צריכים אותי ואני חייבת להיות חזקה בשבילם, אני זוכרת שהדבר היחיד שלקחתי איתי במשך אותן שעתיים היו ספרים, זה היה הכל עבורי, אבל היה גם סוג של אספקט חיובי באירוע הזה, הנאמנות של עובדי הבית, פשוט הופתעתי מהנאמנות, כל העוזרים והמשרתות באו איתנו, זה מאוד חיזק אותנו באותו המצב שנקלענו אליו, זה נתן לנו תקווה והשאיר אותנו אופטימיים".
משפחתה של אלדה התפצלה, כאשר אביה, עקב היותו יהודי החל לברוח ולהסתתר, ואף גר במנזר למשך תקופה מסוימת (פלוצופיקולומיני שבסיינה), שם התחבב על הנזירות כאשר הוא חולק איתם את הידע הרב שהיה לו ואילו שאר המשפחה ברחה רגלית לעבר משפחתה של האם בסיינה, שם החליפו בתי מסתור ולזמן מסוים אף הסתתרו בעליית גג ממש אל מול מטה הגסטפו, לקראת סיומה של המלחמה, בשנת 1943 אלדה גם זכתה להכיר את בעלה, יוסף, יוסף עלה ממולדובה ממניעים ציונים ואף שרת בתנועת האצ"ל שלחמה נגד המנדט הבריטי, אך בעקבות האיום הנאצי ההולך ומתקרב אל ארץ ישראל, החליט יוסף להתגייס לצבא הבריטי והיה חלק מהפלישה לאיטליה, שם, לאחר ששחררו את אזור סיינה, פגש את אלדה ונישא לה.
לאחר מספר חודשים נשלח יוסף למצרים דרך אוניה מנאפולי, אלדה ויוסף קבעו להיפגש על סיפון האונייה, אך משום מה אלדה לא הספיקה להגיע ולעלות על האוניה בזמן ולכן נאלצה להישאר במחנה הצבאי הבריטי שבעיר, והיא בסך הכל נערה בת 17.
לאחר מאמצים רבים היא הצליחה לקבוע פגישה עם מפקד המחנה ובמאמץ גדול שכנעה אותו לסדר לה מקום בהפלגה לארץ ישראל בחסות הצבא הבריטי, שם התאחדה עם בעלה יוסף.
אלדה ויוסף הקימו את משפחתם במושב שבי ציון, אלדה מספרת כי הסיבה שבחרה לגור במושב הייתה מפני שבעלה של אלדה, יוסף, למד ארכיטקטורה בטכניון וכשסיים את לימודיו הם תיכננו טיול לביירות, במהלך טיול בעודם נוסעים, עצרו בדרכם בשבי ציון (שנמצא על כביש חיפה-ביירות') הם קנו אוכל בצרכנייה ומרב שהתפעלו מיופיו של המקום הם נשארו שם כל אותו יום, ובסופו של דבר השתקעו שם, לאלדה ויוסף נולדו חמישה ילדים במושב.
לסיכום לאלדה מאוד חשוב להעביר מסר ולומר: "תמיד חשוב להיות אופטימי, ולחשוב שמחר יהיה טוב יותר ולא לקחת דברים קשה מדי, אין מה לעשות דברים רעים קורים אבל חשוב להיות חיובי גם בזמנים כאלו, אני יודעת שלי זה תמיד עזר".
