גדי נולד בשנת 1940 בעיר מיקשביץ בבלארוס לחנה ואהרן זילברמן.
ממה שידוע לגדי, אמו, חנה ברחה מפולין לבלארוס בשנת 1939 ממש לפני תחילת המלחמה, גדי מאמין שאימו ברחה בעקבות ידיעה שהעביר האב, אהרן שהיה חייל בצבא האדום, גדי מספר בצער שמעולם לא זכה להכיר את אביו, אביו מת במהלך המלחמה.

בגלל היותו תינוק בזמן המלחמה זיכרונותיו של גדי מאוד מצומצמים, ולמעשה זיכרונותיו מתחילים כאשר הנאצים החלו לכבוש את האזור בו גרו (רוסיה הלבנה) וממש לפני הכיבוש על ידי הנאצים העבירו אותם השלטונות הסובייטים לעיר מרגאלן באוזבקיסטן, גדי מאמין שהעזרה שאימו קיבלה מהשלטונות הסובייטים בבריחה  ובהתיישבות מחדש הייתה כהוקרה על כך שאביו שרת בצבא האדום ומת בעת מילוי תפקידו.

העיר אליה הגיעו גדי ואימו - מרגלאן הייתה עיר לא גדולה אך עם תעשייה מפותחת, במיוחד תעשיית הבדים והמשי. כאשר גדי נשאל על ילדותו במרגלאן הוא מספר: "מקום מגורינו היה בעצם צריף ארוך שאכלס כחמישים משפחות, התנאים הסניטריים היו קשים, השירותים היו בחוץ אבל לפחות הייתי ביחד עם אמא.

אמא עבדה כ-18 שעות ביממה בשתי משמרות במפעל לאריגה, במשמרת הראשונה היא עבדה באריגה ובמשמרת השנייה היא תיפקדה כעובדת מטבח, מה שהשאיר אותי רוב היום ללא אף הורה, האוכל במקום היה מאוד מצומצם, תמיד הרגשתי תחושת רעב נוראית, המזל היחידי שהיה לי היה שאמא שלי הייתה עובדת במטבח אז מידי פעם היא הייתה מגניבה לי אוכל, בערב הייתי זוחל מתחת לגדר המפעל ופוגש אותה בחצר וקיבלתי ממנה מעט מרק ולחם, מה שהיה נחשב לארוחת ערב גדולה במונחים של אז, ככה שדי הצלחתי להסתדר עד שפעם אחת חליתי בדיזנטריה חריפה ונלקחתי לבית החולים, הייתי מאושפז זמן ממושך, כמובן שבלי אימי מצבי החמיר, שיני החלב נשרו לי כנראה מדלקות ותת תזונה, אני זוכר שאחד הרופאים אמר לי שבצל ירוק מאוד יכול לעזור, אחרי שהצלחתי להתחזק קצת זיהיתי שיש בבית החולים גינה פרטית של אחד מאנשי הצוות והוא מגדל שם בצל ירוק, הייתי מתגנב לגינה הקטנה וגונב את הבצל, פשוט רציתי לשרוד, ובאמת אני ואימי הצלחנו לשרוד.

זמן קצר לאחר שהמלחמה נגמרה, בסוף שנת 1945 הפולנים אפשרו לכל אזרחי פולין לחזור לביתם בפולין, הנסיעה מאוזבקיסטן לפולין ארכה כשלושה חודשים והייתה ברכבות שהובילו בקר, הסיבה שהנסיעה ארכה זמן רב כל כך הייתה מפני שרוב המסילות היו פגועות או הרוסות כתוצאה מהמלחמה, היינו כ-50 אנשים בקרון, זה היה די צפוף אבל לא הייתה ברירה אז הסתדרנו.

אחד האירועים הזכורים לי מהנסיעה היה כאשר פעם אחת עצרנו במקום מסוים, בדרך כלל כשהיינו עוצרים היינו יורדים ומבשלים אוכל ממה שהיה לנו וכאשר הגיע הזמן להמשיך בנסיעה הרכבת הייתה צופרת שלוש פעמים ולאחר הצפירה השלישית הייתה נוסעת, מי שאיחר את היה נשאר תקוע באמצע שום מקום לבדו, באותה הפעם בעודי מטפס על סולם העץ בחזרה לרכבת ממש לאחר הצפירה השלישית, הרכבת החלה לנוע התנדנדתי וכמעט נפלתי בשנייה האחרונה מישהו תפס אותי במהירות וזרק אותי פנימה שנייה לאחר מכן הסולם שעליתי עליו נשבר לחתיכות מהתנגשות במסילה, עד היום אני חושב מה היה קורה לי אלמלא אותו אדם שמשך אותי פנימה.

כאשר סוף סוף הגענו לפולין, התקבלנו על ידי נציגי הסוכנות ומיקמו אותנו בעיירה שווידניצה, כל משפחה קיבלה דירונת קטנה במין מרכז קליטה בבניין ענק ששימש בעבר כבית ספר, כחצי שנה לאחר ההגעה לפולין אימי התחתנה בשנית עם אבי החורג, אהרן בטמן שהיה מבוגר ממנה ב-25 שנים .כל משפחתו של אבי החורג נספתה בשואה מלבד בן אחד ששרד.

כשנה לאחר מכן (1947) התחלתי ללמוד בבית הספר, בית הספר היה בית ספר יהודי בלבד ולמרות שעברו רק כשנתיים מאז סיום מלחמת העולם השנייה, עדיין הייתה עוינות מאוד גדולה ליהודים שהתבטאה גם אצל הילדים הגוים, היינו הולכים זוגות זוגות לבית הספר והיינו מצטיידים בדיו כ"נשק הגנה" מפני הצקות של ילדי הגויים, לי היו סקטים, אני תמיד הייתי בודק את השטח לפני שאר הילדים לראות שהכל בטוח, תמיד הייתי דואג לחברים שלי, אני זוכר את הקייטנה בסוף שנת הלימודים הראשונה, לקחו אותנו למתחם ששימש כמחנה מוות בזמן המלחמה, היינו המומים! ראינו שם את המשרפות, הרחנו את הריח של המוות, עד היום אני לא מבין למה, אין שום אנושיות מאחורי דבר כזה ובייחוד כשאנחנו רק ילדים, זה פשוט חשף אותנו למציאות הנוראה של השואה.

בשנים שלאחר מכן הצטרפתי והלכתי לתנועת הנוער השומר הדתי ולתנועת ז'בוטינסקי, שם לראשונה נחשפתי לארץ ישראל ורעיון העליה.

כארבע שנים לאחר שהתחלתי את לימודי בבית הספר (שנת 1951) החלטנו לעלות לישראל, המסע החל בנסיעה של חמישה ימים ברכבת מפולין לונציה, איטליה, שם הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי אוניה ומאוד התרגשתי, האונייה עליה הפלגנו נקראה "גלילה", אוניית משא שהוסבה לאונית נוסעים, כמובן שהצפיפות הייתה גדולה בנוסף מזג האוויר בהפלגה היה קשה מאוד, והמון אנשים הקיאו, אך לאחר ארבעה ימים מאתגרים מאוד הגענו אל הארץ.

משפחתו של גדי התמקמה בתחילה בפרדס חנה, גדי עצמו התחנך וגדל בקיבוץ המעפיל וכשסיים תיכון התגייס לנח"ל, שם פגש את אישתו אילנה, הם בנו את ביתם בקיבוץ ראש הנקרה שם גידלו את שלושת ילדיהם, כיום הם עדיין גרים בראש הנקרה ובנוסף יש להם גם שבעה נכדים.
לסיכום לגדי חשוב מאוד להעביר מסר לדור הצעיר : "קבלו וכבדו כל אדם באשר הוא, לא משנה אם הוא יהודי או גוי, שנאה היא דבר הורס!"