מקס נתנס נולד בשנת 1937 בעיר ארנהיים ,הולנד. מקס הוא הבן הבכור מבין שלושה אחים, כאשר שני אחיו האחרים נולדו בתוך מסתור בזמן המלחמה בשנות 1942 ו-1944. עקב גילו הצעיר בתחילת המלחמה למקס יש רק זיכרון אחד חזק מהזמן שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה בהולנד.

מקס זוכר היטב את חתונת הזהב (50 שנות נישואין) של סביו וסבתו, באירוע זה נכחו קרוביו של מקס, 22 אנשים, מקס מציין שלאחר המלחמה התברר כי רק שישה מ-22 הנוכחים שהיו באירוע של חתונת הזהב הצליחו לשרוד את השואה כאשר יתר הקרובים (16) נספו, רובם במחנה ההשמדה בסוביבור.

"בשנת 1942 כאשר הנאצים כבר שלטו במדינה לחלוטין והוריי הרגישו כי החבל מתהדק סביבם, ותוך זמן קצר יש סיכוי גדול שהנאצים יפגעו במשפחה, הוריי החליטו שעליהם למסור אותי לאימוץ, ועדיף אצל משפחה נוצרייה וזוהי הדרך היחידה בה אני יוכל להיות בטוח ולהינצל, ואני חייב לציין כי כאן הייתה סגירת מעגל כמעט מופלאה, אני חוזר לשנת 1937, כאשר אימי ילדה אותי בבית החולים היא חלתה בשחפת ובעקבות כך הרופאים לא היו מוכנים לקחת את הסיכון והשאירו אותי ואת אימי לאשפוז ארוך עד שאימי תבריא, באותו החדר עם אימי שהתה אישה נוספת בשם מרגרט דנהרטוך, ובין השניים נרקם קשר חברות עז.

לימים בשנת 1942 מרגרט היא האישה שתאמץ אותי ביחד עם בעלה דירק, זה כאילו מישהו צפה את העתיד, כאשר עברתי להתגורר עם משפחת דנהרטוך התבקשי להגיד במקרה שישאלו אותי אנשים זרים שאני ילד יתום ואימי נהרגה בהפצצות ברוטרדם בתחילת המלחמה.
המשפחה דאגה לשנות את שמי למקס קליין, שם נוצרי בהשוואה לשמי ואף הוליכו אותי לכנסייה ולימדו אותי את הברית החדשה.

משפחת דנהרטוך גרה בכפר זיטן (Zetten), כפר המרוחק כ-20 קילומטר מהעיר ארנהיים, המשפחה הייתה משפחה מאוד מוכרת בכפר, אמנם הייתי מנותק מחיי העיר אך המשפחה דאגה שכל צרכיי יגיעו אליי וכך פעמיים בשבוע מורה היה מגיע לחווה ללמד את ילדי המשפחה וביניהם גם אותי, וכך גם לגבי הספר, בפועל המשפחה דאגה שלעולם לא ארגיש כל חוסר כזה או אחר".
מקס מציין שלמשפחה הייתה חווה גדולה, והוא מאוד אהב לעבוד בחווה, לגדל תרנגולות ואפילו הייתה לו גינה קטנה משלו שהוא היה אחראי עליה, "זה ממש מילא את יומי והרגשתי שיש לי כל מה שאני צריך".

במשך שהותו של מקס בחווה היו פעמיים בהם הרגיש סכנה, מקס מתאר את אותם הפעמים : "הגרמנים עשו סגר על הכפר על מנת למצוא יהודים מוסתרים, הוברחתי על ידי אחי החורג אל ביתו בעיר של המורה שהיה מלמד אותנו בחווה ושם ביליתי את הלילות הבאים עד עזיבת הגרמנים, הבנתי שהייתי בסכנה, זה היה מפחיד, האירוע השני היה לקראת סוף המלחמה, כאשר הצבא הבריטי התחיל להפגיז את האזור, הסתתרנו במרתף החווה, עוצמת ההפגזות הייתה מאוד חזקה, באחד הלילות פגע פגז באחד מחדרי השינה והרס לחלוטין חלק ניכר מהקומה השנייה, אילולא היינו במרתף, סביר להניח שהיינו מתים, הרגשנו מזל גדול שניצלנו".

באוקטובר 1944 הצליחו הבריטים לשחרר את החלק מהולנד בו הייתה ממוקמת החווה, ובאביב 1945 כאשר נגמרה המלחמה וכל הולנד שוחררה מהשליטה הנאצית זכה מקס להתאחד שוב עם משפחתו ולהכיר את אחיו שנולדו במהלך המלחמה.

התוצאות של מלחמת העולם השנייה גרמו להוריו של מקס להבין שאירופה לא בטוחה יותר בעבורם ועליהם לעלות לארץ ישראל אך עקב המצב הכלכלי וגילם הקטן של אחיו, הוריו של מקס עדיין לא יכלו להתחיל את המסע ארצה רק בשנת 1962 עלו הוריו של מקס לישראל והגשימו את חלומם.
מקס עצמו נשאר בהולנד עד שנת 1955 משם עבר ללימודים באוסטרליה ורק בשנת 1969 עלה מקס לארץ ישראל, לקיבוץ מצובה, שם הוא גר עד היום.

למקס חשוב לציין כי בכל חייו הכיר טובה גדולה למשפחתו המאמצת ולאחר טרחה רבה דאג שיקבלו את אות חסידי אומות העולם מ"יד ושם", הטקס עצמו נערך בפילדלפיה, כמובן שמקס טס לטקס ולקח את משפחתו עמו על מנת שיכירו את האנשים הטובים שהצילו את חייו, בשלב מאוחר יותר הוא אף לקח את כל משפחתו "לטיול שורשים" אל החווה בה שהה בתקופת המלחמה, דבר שהיווה סגירת מעגל חשובה בעבורו.

למקס חשוב לסיים את הראיון עם מסר לדורות הבאים : "יש רק ישראל אחת, אני גאה להגיד שכל משפחתי גרה בישראל, בכל מקום אנו מיעוט, כאן זה ביתנו!"