מרים הראל נולדה בשנת 1924 לגבריאל ושרה גולדברג בעיר לודז' שבפולין, משפחתה של מרים הייתה משפחה אורתודוקסית בת תשעה נפשות (ישראל - 1910, רחל -1912, רוזה - 1916, פולה - 1918, חנקה - 1920, אני, מרים - 1924 ויצחק - 1926).

מרים מספרת כי הקהילה היהודית בעירה הייתה קהילה מאוד מגובשת, מה שהקרין גם על החברות בין הילדים ויצר עבורה ילדות יפה ומאושרת, "הייתי ילדה שובבה ויחד עם זאת מאוד מאוד סקרנית, תמיד רציתי לדעת הכל, עד כדי כך שעוד כשהייתי בגן הייתי יושבת עם אחי ישראל לקרוא וללמוד דברי תורה, וכך כאשר עליתי לכיתה א' והתחלתי ללמוד בבית הספר כבר ידעתי לקרוא ולכתוב, לבית הספר לא הייתה הרבה ברירה והם הקפיצו אותי כיתה, התחלתי ללמוד ישר בכיתה ב'", היא מציינת.
בשנת 1939 פרצה המלחמה, "אני זוכרת כשהתחילה המלחמה, לא פחדתי, האמנתי שאבא ואמא תמיד יגנו עלי ולא משנה מה יקרה, לא יודעת להסביר למה הרגשתי ככה, אולי זה הייתה הילדה שבי, פשוט היה לי המון ביטחון".

אחד הזכרונות הראשונים של מרים מהמלחמה היה שבתור ילדה הכריחו אותה ללבוש את הטלאי הצהוב, "הייתי אז כבר נערה בת 15, ממש לא התרגשתי,  הייתה לי שרשרת של זהב עם מגן דוד מהיום שאני זוכרת את עצמי, אבי קנה לי אותה כשהייתי ממש קטנה - מגן דוד בתוך עיגול, בלעדיה לא הלכתי לשום מקום, תמיד התגאיתי בזה שאני יהודייה, הייתה לי חברה שגם לה אביה נתן שרשרת של מגן דוד ואני זוכרת שביום הראשון שהכריחו אותנו ללכת עם הטלאי הזה, שתינו הוצאנו את השרשראות שלנו והלכנו גאות! אני לא התביישתי בטלאי הצהוב, הייתי גאה בו!, הדבר היחידי שהציק לי היה שבכל בגד חיצוני שהייתי לובשת הייתי חייבת לדאוג שיהיה את הטלאי הזה, ובאמת דאגתי לשים את הטלאי על כל בגד חיצוני, לא רציתי סתם להסתבך או שיעצרו אותי ברחוב, תבין, מבחינתי הייתי בסך הכל ילדה בת 15, לא הייתי כל כך מודעת למלחמה או למשמעות שלה, הדבר היחיד שהגדרתי לעצמי הוא שאם במהלך יומי הייתי פוגשת גרמנים הייתי מגדירה את אותו היום כיום רע עבורי ואם לא הייתי פוגשת גרמנים באותו היום, הייתי מגדירה את אותו היום כיום טוב עבורי, בסך הכל מאוד השתדלתי לשמור על מצב רוח טוב ולהיות שמחה".

ככל שהתקדמה המלחמה, מרים מדגישה שנחשפה לקשיים ולאתגרים גדולים יותר "בהמשך המלחמה הדברים החלו להשתנות עבורי, משפחתי ואני נזרקנו לגטו (לודז'), התנאים בגטו היו קשים ונוראיים, לצערי הורי כבר לא יכלו לדאוג לנו יותר, חוסר היכולת שלהם לתפקד הפך אותי ל"מבוגר האחראי", וכך ביחד עם אחיי הייתי דואגת לפרנסת הבית, מצאתי עבודה בחנות ירקות בגטו".
מרים מספרת שפעם כאשר שוטטה בגטו נתקלה בקבוצת יתומים, "החלטתי שאני דואגת להם ולוקחת עליהם חסות מבחינתי הם היו הילדים שלי, הייתי מטפלת בהם ומשחקת איתם, היום כשאני מסתכלת על זה במבט לאחור זה עזר לי לשמור על שפיות במקום הנורא הזה, למצוא משמעות לחיי על מנת שאוכל להחזיק מעמד בסיוט הזה".
תוך כדי השהות בגטו מרים הצטרפה לתנועת הנוער גורדוניה, בגורדוניה מרים למדה על ערכי הציונות ונחשפה אל ארץ ישראל, בעקבות כך החלה לחלום שאם יבוא היום שהסיוט שהיא נמצאת בו יגמר היא תעלה ותבנה את ביתה בארץ ישראל.

בשנת 1942 הכל הפך לנוראי יותר, "כאשר הוחלט על "הפתרון הסופי" החלו הגרמנים לחסל את גטו לודז' בו התגוררנו, על ידי משלוחים (טרנספורטים) של יהודים למחנות המוות, אבי היה הראשון מאתנו שנשלח הוא מצא את מותו בחלמנו בשנת 1942, זמן קצר לאחר מכן גם אני נשלחתי, אך אני הגעתי לאוושיוץ-בירקנאו, הייתי לגמרי לבד ולא ידעתי למה לצפות, אני זוכרת שירדנו מהרכבת ועמדנו בסלקציה מצאתי את עצמי עומדת מול דוקטור מנגלה, קשה לי להבין למה אבל כשהוא שאל אותי בת כמה אני פשוט שיקרתי ואמרתי שאני בת 20, כל כך רעדתי ופחדתי כשעשיתי זאת, המזל שיחק לי ודוקטור מנגלה חייך ושלח אותי ימינה לעבודות הפרך, מה שהתברר לי לאחר מכן כמתנת חיים, לקראת סוף המלחמה נשלחתי לברגן- בלזן ומשם לעיר מיהלטוייר שנמצאת בעומקה של גרמניה, שם עבדתי בכפיה בבית חרושת לחלקי מטוסים לטובת המאמץ הצבאי הנאצי שכבר ממש עמד לפני כשלון, הייתי מיואשת ומותשת, אבל התקווה להתאחד שוב עם משפחתי גרמה לי להמשיך והחזיקה אותי בשארית כוחותי עד לשחרור בידי האמריקאים ב-16 לאפריל 1945,תאריך אשר במשך שנים רבות חגגתי כיום ההולדת השני שלי".

אחרי המלחמה מרים חזרה ללודג' בתקווה למצוא עוד ניצולים ממשפחתה ואכן בדרך נס מצאה שם את שתי אחיותיה, חנק'ה ופולה ששרדו אף הן.
"אחרי השחרור הגעתי לאיטליה וגרתי שם כשנתיים, באיטליה פגשתי את בעלי יוסף סקוצנדק. (התחתנו ב-27 בנובמבר 1946), ניסינו לעלות ארצה באונית המעפילים "מולדת " (עליה ב') בשנת 1947 אך כשהגענו לנמל חיפה לכדו אותנו הבריטים והגלו אותנו למחנה הצבאי בקפריסין ,שם שהינו כ-13 חדשים, שם גם נולד בננו הבכור חיים (ב-10 במרץ 1948), הגענו ארצה במסגרת התכנית "עליית תינוקות" וב-26 באפריל 1948 הפכנו לתושבי הארץ ובכך הגשמתי את חלומי .

בתחילה גרנו בקיבוץ מזרע, לאחר כשנה עברנו לקרית ביאליק ומשם לא עברנו".
למרים שלושה ילדים, תשעה נכדים וארבעה נינים, "משפחתי היא הנצחון שלי על הנאצים!".

למרים חשוב מאוד להעביר מסר לדורות הבאים, "אני רוצה לבקש בכל לשון של בקשה תזכרו שבסוף כולנו בני אדם, תמיד תהיו אנשים טובים, רחמנים כלפי הסובבים אתכם, בייחוד כלפי העם שלנו, האחים שלכם, ואם יש משהו שחשוב בחיים זה ללמוד, ללמוד ועוד פעם ללמוד, רק כך אפשר לגדול כבני אדם רק כך מנצחים בורות ושנאה".