ורדית מאיר נולדה בשנת 1929 כרוזל היימנס בעיירה בורקן (Borken ), גרמניה, ורדית היא הצעירה מבין ארבעת הילדים של לאון ומרתה היימנס.
ורדית נולדה למשפחה שומרת מסורת.

"שמרנו שבת, הלכנו לבית הכנסת, כולנו אהבנו וחיכינו מאוד  לתקופת החגים, תקופת החגים הייתה חוויה אחת גדולה עבורנו, אבל החג האהוב עליי היה חנוכה, אמא הייתה מכינה שולחן מיוחד ופורשת עליו מפה אדומה גדולה שהייתה מגיעה עד הריצפה, על השולחן אמא הייתה מניחה את החנוכיה וליד החנוכיה היא הייתה מכינה לכל ילד מבני הבית צלחת ממתקים אישית, מאחורי המפה האדומה, מתחת לשולחן היא הייתה מחביאה מתנות לכל הילדים, כל כך חיכיתי לחנוכה, לקבל את המתנה שלי, עד היום אני ממשיכה במסורת של אימי עם נכדיי וניניי וברוך ה' יש לי 19 נינים, כל חנוכה הם מגיעים אליי ואני מכינה להם שולחן כזה, עם צלחת ממתקים אישית, בדיוק כמו שאמא הכינה לנו".

למשפחת היימנס הייתה חנות טקסטיל גדולה בבורקן ,אחת החוויות הזכורות ביותר לורדית מילדותה היא שבתור ילדה היא הייתה רצה בסיום יום הלימודים אל חנות הטקסטיל כדי "לעזור" למשפחה בחנות, "גם די עזרתי לעצמי", היא מציינת.

לאון היימנס, שהגיע מהולנד, עלה ברכבת לגרונלו, שם התגוררו קרוביו, באוקטובר 1938. בגבול נלקחו ממנו שניים פנקסי חשבונות של ילדיו. פקידי המכס אפשרו לו להמשיך בנסיעתו, אך למחרת דיווח העיתון היומי בבורקן כי ליאון היימנס ברח עם אלפיים גילדן. אשתו התקשרה אליו וביקשה ממנו להישאר בהולנד עד שהעניין יוסדר. כמה ימים לאחר מכן, בליל הבדולח של ה-9 בנובמבר 1938, פרצו נאצים לחנות הטקסטיל של המשפחה בבורקן וגרמו נזק רב. מרתה היימנס החליטה אז לנסוע עם הילדים גם להולנד ולחכות להתפתחויות נוספות שם.

ליאון היימנס השתתף בעסקי הטקסטיל שאחיו הארי ניהל בגרונלו.

עם תחילת המלחמה גם מצבה של המשפחה בהולנד נעשה רעוע יותר ויותר. ב-8 באוקטובר 1941 נעצרו ליאון וארבעה גברים יהודים נוספים בפשיטה במהלך סוכות וגורשו למחנה הריכוז מאוטהאוזן. שבועיים לאחר מכן, קיבלה משפחתו את הבשורה שהוא מת מאי ספיקת לב.

גם בהולנד הצרות המשיכו לרדוף את המשפחה, לאון-אבי המשפחה נתפס על ידי הנאצים ולאחר עשרה ימים הוצא להורג, זמן קצר לאחר מכן אימה ואחותה הגדולה של ורדית נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ שם הם נרצחו, רק שלושה ילדים נשארו ממשפחת היימנס, כאשר ורדית הקטנה שבהם הייתה בסך הכל בת 14 בשנת 1943, כאשר לראשונה בחייה נאלצה להסתדר בכוחות עצמה.

ורדית מספרת שבמשך שנתיים, החל מאפריל 1943 עד אפריל 1945 היא נדדה והסתתרה בכ-14 מקומות מסתור שונים, כאשר המקום הזכור לה ביותר הינו העיירה זייסט בהולנד, בעיירה זו פגשה ורדית את "טנטה (דודה) מין" ובעלה כריס.

"טנטה מין" אימצה את ורדית והשתדלה לדאוג לכל מחסורה, היא דאגה לשנות את שמה של רוזל (ורדית) ל"קורי" על מנת שאיש לא יחשוב שהנערה הבלונדינית ההולנדית היא בעצם נערה יהודיה שמחפשת מסתור מזרועות הנאצים.

אך גם במקרה זה לצערה הרב של ורדית מסתור זה לא החזיק זמן רב, שכנים הלשינו על האשה החביבה ועל המסתור שהיא נותנת ובעקבות כך ורדית נאלצה להמשיך לברוח ולהסתתר במקומות אחרים במשך שנות המלחמה.

בסוף המלחמה התאחדה ורדית עם אחיה ואחותה ששרדו ובשנת 1948 עלתה לארץ ישראל על סיפונה של אוניית המעפילים "נגבה" והתיישבה בקיבוץ עין הנציב , בקיבוץ זה הכירה את בעלה ונישאה ולאחר תשע שנים עברה המשפחה להתגורר במושב שבי ציון.

ורדית תמיד זכרה את החסד והנדיבות שגילו כלפיה "טנטה" מין ובעלה כריס וחיפשה דרך לסגור מעגל ולהחזיר להם על הטוב שהפגינו כלפיה, ואכן רצה הגורל וורדית זכתה לאתר את "טנטה" מין ואף לארח אותה במשך כששה שבועות בביתה שבמושב, "כל כך התרגשתי שהיא הגיעה, אני דאגתי שהיא תרגיש בבית מלון של חמישה כוכבים, על כל יום שהיא החביאה אותי דאגתי לארח אותה ולהחזיר לה יום כנגד, בנוסף עשיתי כל שביכולתי כדי שדודתי מין תוכר על ידי "יד ושם" כחסידת אומות העולם, ותקבל את הכבוד לו היא ראויה, מה שלבסוף קרה", היא מציינת.

ורדית התגוררה במושב שבי ציון, נהנתה מהמשפחה המורחבת שהקימה ושמחה בדברים הפשוטים של החיים.

היא נפטרה ב-12 בינואר 2022 בשבי ציון בגיל 92. אנו שמחים שעדיין יכולנו ללמוד ממנה את סיפור חייה.