יצחק (איצ'ו) הירש נולד במרץ 1930 למשפחה דתית-מסורתית בעיר טירגו מורש בחבל טרנסילבניה שכיום שייך לרומניה.
בגיל שלוש סבו של יצחק התעקש לשים את יצחק "בחיידר", החיידר היה המסגרת המסורתית ללימודי תורה, יצחק מספר שלא היה תלמיד כל כך טוב אך עם זאת הוא מתאר את החוויה כנעימה, מה עוד שהחיידר היה כור ההיתוך המגבש בין ילדי הקהילה.

כאשר הגיע יצחק לגיל שבע הוא החל ללמוד בבית הספר העממי, שם רוב חבריו היו רומנים, "היינו מסיימים בית ספר הולכים לשחק כדורגל ביחד, אהבנו לצאת, לטייל בחיק הטבע, פשוט נהננו להיות ביחד", הוא מציין.
הרבה פעמים לאחר שעות הלימודים היה נוהג יצחק ללכת ולעבוד בסנדלריה של אביו, שם גם הכיר את חברו הטוב ביותר, בנתי שהיה מתלמד בסנדלריה, "היינו מבלים שעות רבות בסנדלריה היחד", יצחק מציין.

ב-1940 נכנסו ההונגרים (בשירות הגרמנים) לטרנסילבניה, אביו של יצחק גויס בכפייה לצבא ההונגרי למשך חצי שנה, באחד הערבים יצחק נחשף לשיחה שניהלו אביו ואימו ביידיש, במחשבה שיצחק אינו מבין את השפה, אביו סיפר לאימו על כך שבאחד מנסיעותיו לאוקראינה סיפר לו אחד המקומיים על כך שבאחד הכפרים הקרובים שרפו המקומיים בית כנסת כאשר יהודי הכפר נמצאים בתוכו, "הייתי המום, לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות, ואנשים יכולים להתנהג בצורה כזו".

לאחר זמן קצר גרשו את המשפחה לגטו טירגו, "שהינו שם חודשיים, עסקנו בעבודות חצר ומשק ותמיד הייתה לנו את התקווה שהמצב זמני ועוד מעט זה יגמר ונחזור הביתה, אולם אז הודיעו בגטו שאנחנו עוברים לגרמניה לעבוד בחקלאות, מה שלא ידענו שהתברר לאחר מכן שבפועל הועברנו למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ".

"כשהגענו לאושוויץ התחילה הסלקציה, במהלכה הופרדתי מאימי רבקה ואחותי לילי זה היה הרגע הקשה בחיי, בתוך תוכי ידעתי שלא אראה אותם יותר, זו הייתה מחשבה קשה מנשוא".
יצחק ושאול אביו הועברו לבלוק 21 שבו היו בעיקר צוענים, כשבוע לאחר מכן הועבר אביו שאול למחנה אושוויץ 1, ומרגע זה נותר יצחק לבדו.

זמן קצר לאחר ההגעה לאושוויץ החלו המון אנשים מהבלוק בו שהה יצחק, בלוק 21 להידבק במגפת "השנית", אסירים שנדבקו במחלה נשלחו להשמדה והאסירים האחרים נשארו בהסגר.
כאן המזל האיר פנים ליצחק, זמן קצר לפני התפשטות המגיפה יצחק הוצא מהבלוק על ידי סגנו של אחראי הבלוק, הסיבה היא שיצחק התחבב עליו בכך שצחצח את נעליו כל בוקר, וכך ניצל מסכנת ההידבקות במגפה, ובפועל ניצל ממוות.

כחודשיים לאחר שנשלח לאושוויץ הוצאו האסירים, ובהם יצחק, לצעדות המוות, בצעדות נוראיות אלו עבר יצחק לפחות ארבע תחנות שונות, בסופה של המלחמה תוך כדי נסיגת הגרמנים התבצעה "הצעדה האחרונה", צעדה בה נשלח יחד עם עוד כשבע עשרה אלף אסירים מזקסנהאוזן למאוטהאוזן , את צעדה זו רובם הגדול של האסירים לא שרד.

בדרך לא דרך, יצחק הצליח לשרוד, הוא שוחרר על ידי הכוחות האמריקאים והועבר למחנה פליטים שם נודע לו בעודו מחלים ממחלת הטיפוס, שאביו שרד והוא נמצא במחנה העקורים פלדפינג בגרמניה.

למרות מצבו הגופני הירוד יצא יצחק ללא שהיות ממחנה הפליטים ועלה על רכבת שהובילה אותו אל אביו, בחודש ספטמבר 1945 שבו שאול ויצחק לביתם בטרגו מורש, יצחק נשאר ברומניה בשנים שלאחר המלחמה ואף חזר לספסל הלימודים ולמד לימודי רפואה, בשנת 1962 עלו יצחק ושאול אביו ארצה.

כיום גר יצחק בקרית חיים, נהנה מהמשפחה שהקים ודואג להעביר את הלפיד והמסורת לדורות הבאים.